יהודה ויזן                                                    (מתוך: 'דחק', כרך יג', עמ' 589-574)

בעמק הבכא – תצלום אווירי

 

"פֶה... פֶה... הכל מרגיזני... אַי, נחלשו עצבי... נחלשו עד לידי ביזיון..."

                                                                                                (י.ח. ברנר)

 

"לכוּ לעזאזל ותנו לי מרגוע!"

                                               (ד. פרישמן)

 

הדברים הבאים יהיו מפוזרים ובלתי־סדורים בעליל, אקראיים כמעט – ואולי דווקא משום כך יהיה בכוחם לשקף אל נכון משהו ממצבה הנוכחי של הספרות העברית בכלל והשירה העברית בפרט. לא זאת בלבד שדברי יתאפיינו באי־סדר, בעומס רב (המון סוגריים [וסוגריים בתוך סוגריים]) ובלשון בוטה וטנטרומית־למחצה, הם אף יעסקו מפעם לפעם בדמויות נקלות וזוטיות לעילא אשר במצב הדברים הקיים אינן בהכרח זוטיות יותר מן הדמויות הנקלות והזוטיות פחות. ר"ל: יש בכוונתי לעסוק בזוטות. לא אכתוב מתוך שאר־רוח גדול ולא אעמוד כנביא מוכיח בשער – לא לאלו צריכה השעה. לא תוכחת מגולה ולא כלפי תשעים ותשעה, כי אם פנקסנות קטנונית, פרטנית ועלובה של שמות פרטיים, עלבונות נמוכים, גידופים מכל הלב והתבוססות במי האפסיים הדלוחים. במשך שנים סברתי שאין לעסוק במי שאינו עובר איזה סף (ממשי או מדומיין) כלשהו שהצבתי מתוך שאיפה לרומם את הדיון ולהגבילו ל"קודקודים" כאלה ואחרים. סברתי שאין לחרף תולעים ועלוקות וכי כל טיפול והיטפלות צריכים להיעשות מול תנינים גדולים, מול אויבים ראויים. אלא שכעת מסתבר שמראה עיני תעתע בי ומה שנדמה היה לי כחיות גדולות ורעות אינו אלא צביר אדיר – מתנועע ומרצד, רוחש ומרשרש – העשוי רימות־רימות, שרצים ותולעים וחרקים וילקים ורמשים מכל מין וזן ומכל גיל. זו איננה הידרה, שאם תערוף את ראשה יצמחו תחתיו אי־אילו ראשים חדשים. אין כאן ראשים לערוף. אין במי להילחם, אין עם מי לריב ואין עם מי להתווכח. רק עוד ועוד זנבות ריריים שצומחים במאות ואלפים מתוך זנבות ריריים אחרים. וכולם, כמעט כולם, חובבנים גמורים הנעדרים כל מודעות ולו גם בסיסית, ובדרך כלל גם נעדרי כל יושרה. עד כאן עם הציוריות, שלמעשה, עם כל הפאתוס שבצידה, בעיקר משמשת מפלט מן האמת הפרוזאית המרה.

אם כן, כפי שהבטחתי – אי־הסדר ימשול בדברי, ולו בשל העובדה הפשוטה שאיני יודע מניין להתחיל, הריבוי באמת ובתמים מסחרר אותי והולם בי (ואני נזכר בחיוך בדברי פרישמן וקורצוויל שהלינו בתדהמה, כל אחד בתקופתו, על מבול הספרים החדשים הנדפסים בימיהם והנוחתים על שולחנם חדשות לבקרים, "לא היה כדבר!" – אשר לו רק ידעו את שעתיד להתרחש, לו רק הציצו בתיבת הדואר שלי הנבעלת מדי יום ביומו בידי שלל ספרי־סתם, היו שמחים מאוד בחלקם). להתחיל באקדמיה? שוב האקדמיה? כמה מילים כבר שפכתי לשווא על אותה זונה נאמנה, קיתונות של שופכין וצואין, לוגין של לגלוגין – ומה? השמש זרחה והשיטה פרחה ומיום ליום הולך ומתבהר שמהלך הדברים כבר אינו נמנע ואינו קשור לגלוזמן כזה או לגלוזמן כזאת, לתלמידיהון או לתלמידות תלמידיהון. ידרשו לכל הפחות עשורים אחדים כדי להתאושש מן האסון הגרעיני הפרשני שפקד את מדעי הרוח. שנים ארוכות עד שרמות הקרינה תרדנה למצב שמאפשר שוב חיים תבוניים כלשהם, עד שרוחה הארורה של התקופה תחלוף – ייתכן שצריך שדור שלם, אולי אפילו שניים, ריבונו של עולם, ילכו לעולמם ויכלו לגמרי (ר"ל: בימי חייה של אמנדה גורמן, הכל רק יחמיר). ואצלנו, בפרובינציה הקטנה, נאלץ להמתין גם אז עוד כמה וכמה שנים כדי שהשיפור המיוחל שכבר יחל במקומות אחרים, יגיע גם אלינו. אך כאמור, לפי שעה, הרע עוד לפנינו. על כל פנים, אילו האקדמיה הייתה הבעיה, או אז היה לה לספרות סיכוי, לא מבוטל כלל, לגבור על מהרסיה ולעמוד על רגליה. אך זהו אינו המצב. כי ישנה גם התקשורת, כלומר, העיתונות, היח"צנות והביקורת – וצרכניהן. שוב, היכן להתחיל? נתחיל אפוא בשמות: אילן ברקוביץ', אלי הירש, רן יגיל, יותם ראובני, בכל סרלואי. אלו הם מבקרי השירה הפועלים באופן סדיר למדי בעיתונים הגדולים. והגם שיש ביניהם שוני מסוים, ברי לכל שאיש מהם אינו באמת מבקר שירה והם כולם חובבנים גמורים. אילן ברקוביץ' (גילוי נאות: הלה שיבח את שירתי בעבר), וסלחו לי על הלשון החריפה (בידיעה ברורה שלא יסולח לי), הוא אינפנטיל מוחלט ומביך, בור גמור (ובעיקר גחמה זדונית של בני ציפר [שגם בו נעסוק בהמשך]) המסור כל כולו לאופנה המתחלפת, לשיח הזהויות (שזה בערך הדבר המשמים בעולם. פשוט אין מה לעשות בזה. אין טקסט ממשי לעבוד מולו. רק תופעה שנתן להוכיח בקלות דרך הכמו־טקסט המשוכפל. ומרגע שהבנת את הקטע, הכל כבר נראה כמו פארודיה – אלא שהוא לא, כי עמרי בן יהודה, למרבה הפלא, הוא אדם אמיתי*), לתנודות האקטואליה ולכתיבת טוקבקים, אשר מדי שני וחמישי מכתיר דמויות קיקיוניות בתארים סנסציוניים בלתי נתפשים – כולם אצלו הם "אלתרמן הבא" וכל זב חוטם הוא עתיד השירה העברית ובעל שירים שלא נראו כדוגמתם – ובסופו של יום בריה אומללה במיוחד, המתנהלת ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי הספרותי בגמלוניות מעוררת רחמים. אלא שאל לנו לאפשר לגמלוניות זו, על כל הרחמים שהיא מעוררת בנו (והיא אכן מעוררת), להשכיח מאיתנו את הנזק העצום שדוקטור (ואם מישהו כזה הוא דוקטור לספרות אז באמת כבר אפשר לקפל את הדברים – מצד שני, אם ערן דורפמן [!] הוא ראש החוג לספרות בת"א...) ברקוביץ' מסב לשדה השירה, כיצד הוא רומס בצעדו הגמלוני את השדה וכיצד הוא זורה בו עוד ועוד עליבות וזורע בו עוד ועוד הרס. וישנו אלי הירש (גילוי נאות: הלה שיבח את שירתי בעבר). הירש הוא סיפור שונה לגמרי, שכבר הזדמן לי לסכמו, כאשר גוללתי באחד ממאמרי את האופן בו ממרום כיסאו כסוקר ספרים/פסיכולוג/סוציולוג לענייני שירה של 'ידיעות אחרונות' הוא אינו חדל להתרפס (ברשימות פלקאטיות בנות 500-400 מילה!) זה למעלה מעשור בפני כל מה ש"צעיר", "בועט" ואופנתי, מתוך ניסיון נלעג, כוחני ושקוף להחריד להתקבל על ידי הדור הצעיר כמשורר – וזאת לאחר שדורות קודמים, כמו גם דורו שלו, כמו גם השירה עצמה, נהגו בו כבקנוֹבת ולא שעו לתקלושת חרוזיו. גם כאן, בדומה לברקוביץ', מדובר באדם ששחק את פוזיציית המבקר עד דק. הווי אומר, אין לדבריו שום משמעות. כולו אינטריגות וחישובים שעה שהוא מכריז בחוצות – כך שמעתי מפי קבוצת תלמידים מהֵימנים שבפניהם הרצה – "אני האיש החזק בשירה העברית!". וראובני ויגיל, ובכן, הללו, שנסיבות חייהם נוחות פחות, פשוט דואגים לפרנסתם. אין לי דרך הגונה יותר לתאר זאת. יותם ראובני הוא סופר ומשורר שאני בהחלט מעריך וגאה לפרסם, אולם פועלו הביקורתי – שהוא קלוש למדי, תמוה ומנותק מכל הקשר – מעלה לא פעם תהיות בנוגע לפשר מעשיו, ואילו רן יגיל (גילוי נאות: הלה המליץ על ספרי האחרון), ואני כותב זאת בכאב, כי מדובר בסופר לא מבוטל ובידען לא מבוטל (ככל שהדברים נוגעים לפרוזה עברית – בשירה, ממש כמו ברקוביץ', אין לו מושג לגבי שום דבר שחורג מן השירה העברית שנכתבה במאה ה-20), כבר הביא את ה"מסחרה" הספרותית לדרגת אמנות בפני עצמה. לא רק שהוא מנפק ביקורות שירה – והוא כותב על שירה אך ורק משום שמדובר לשיטתו במשהו שאפשר לקרוא מהר בלי לטרוח יותר מדי – בקצב מסחרר, תוך שימוש מבולבל לחלוטין במונחי יסוד, תוך שיכפול קלישאות סתומות וריקות (נסו לגגל יגיל + 'רליגיוזי' או 'פסטיש'), אלא גם מפעלו המו"לי (וכבר הזהרתי אתכם שאעסוק בזוטות) המיט חרפה, ולמעשה חירב עד כלות את מעט המוניטין שנותרו לכתב העת ולהוצאת 'עמדה'. בין היתר ראו שם אור בעשור האחרון חמישה (!) ספרים של אביחי קימחי, שישה (!) ספרים של צדוק עלון, שמונה (!) ספרים של דוד ברבי ועוד שאר גרפומנים חרופים שיגיל מדפיס את ספריהם כאחוז דיבוק אך ורק מטעמי פרנסה (אני מניח, ואף יודע במידת מה, שיגיל הוא אב ובעל מסור, שבסך הכל דואג לכלכלת ביתו, אך אני מייצג כאן את הספרות). העניין הוא, מלבד ההצפה הבלתי נסבלת של השדה, שיגיל (וכמותו גם הירש עלוב הנפש, שלאחרונה כתב על גב ספר לא מוצלח שערך "האם [הסופר] מצליח? התשובה ביד הקורא") אינו מבחין בכך שלבחירותיו כעורך ישנה גם השפעה ישירה על המוניטין שלו כמבקר. מדוע שמישהו יתייחס ברצינות לדבריו של מי שחתום על שלל ספרים נעדרי כל ערך ספרותי?  או כמו שניסח זאת ריק סנצ'ז:

"Your boos mean nothing, I've seen what makes you cheer"

וכאן גם אולי אפשר, לא נעשה זאת, אך אפשר, לדבר בהרחבה על השינוי שחל באמצעי הייצור, על הקלות הבלתי נסבלת של הדפוס הדיגיטלי, של מעבדי התמלילים בכל בית, על העובדה שכל מי שיש בכיסו כמה שקלים – ובמיוחד פנסיונרים אמידים שנזכרו פתאום לכתוב – אץ לו רץ לו להדפיס ספרים בקצב שבו הוא מקליד (ואם הוא צעיר ואהוד וחסר אמצעים אז הוא פונה לגיוס המונים כלשהו ומקושש את הסכום, ולעיתים אף מקושש הרבה מעבר לסכום הנדרש באמת). דוגמא מעולה ושוב זוטית לעילא היא הפרופ' לגיאולוגיה דב בהט, אדם בן שמונים ושש, שבשנת 2008 פרסם את ספרו הראשון. ומאז כבר הספיק להדפיס 22 ספרים! פרוזה, שירה, סיפורים קצרים. בכל מכל כל. כולם במימון המחבר. למעלה ממחציתם ראתה אור בהוצאת הספרים 'טוטם' בעריכת לילי פרי (תראו כמה נמוך אני יורד!). אלא שדב בהט לא די לו בפרסום ספריו. הלה גם צריך לרכוש להם ביקורות. אז הוא פונה לפרופ' גבריאל מוקד (המו"ל של אחדים מספרי, ידידי הוותיק ורב הזכויות), והלה שמצבו הכלכלי אינו מזהיר מנפק בזריזות בעד אי אילו זוזים מאמרון שטוען שבהט "ממשיך מסורת נרטיבית נכבדה, לא רק של אפוסים בורגניים קלאסיים מן הסיפורת הריאליסטית העולמית, אלא גם של הסיפורת העברית, מ'תולדות משפחה אחת' של אברהם אהרון קבק ועד לסיפורי משפחה אצל מספרים בני ימינו כגון א"ב יהושע ודוד שחר". ומי מפרסם מאמרון שכזה? לילי פרי! המו"לית של בהט, ב'סלונט', בימת הספרות המקוונת שבעריכתה, וכולם עושים סיבוב על חשבון הבנק של בהט, אבל מה איכפת לו? הוא עכשיו סופר עברי עטור שבחים.

לכאורה כל זה קל מדי, שכן זה מתרחש בשולי השוליים של הספרות, אך השאלה היא האם ישנו הבדל ממשי בין מעללי בהט־פרי־מוקד ובין מעלליו המושחתים של דן מירון, שסוחר ומספסר מזה שני עשורים בהסכמות נבובות ובאחריות־דבר שמטילות חרפה על כל פועלו המחקרי (שגם כן הולך ונעשה מפוקפק משנה לשנה)? או דורי מנור שמופיע לפתע, בלי שמץ של בושה, כעורך ספריהם של חגבים פואטיים כללי ציפי מיכאלי וסוכן השחקנים שרון אריק כהן? או מירון איזקסון, הפרנס החביב, שדואג בכוח כיסו הנורא (במישרין או בעקיפין) לקובץ מחקרים על יצירתו של מירון ח. איזקסון, או לכך ששיריו יולחנו בידי יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, אריק סיני ואחרים? האומנם עלינו לגעור ברן יגיל או בלילי פרי שעה שהוצאות "מכובדות" כמו 'רסלינג' ו'הקיבוץ המאוחד' כבר פועלות בגלוי עם תעריפון? אני מבין שלאנשים אין כסף (ולאחרים יש), בחיי שאני מבין. איני שופט אף אדם שמבקש להתפרנס. אני רק מציין את מה שאיש אינו מציין: כשם שניתן לרכוש מושב טוב בבית הכנסת, כך ניתן לרכוש מושב בספרות העברית. כל הספרות למכירה. תשלם יותר, תתקדם יותר. יש לך מאות או אלפי שקלים, תקבל מאמר של מוקד. תוציא ספר בהוצאה עצמית. שכור לך את אפרת מישורי כעורכת. עשרות אלפים? – תוציא בקיבוץ, קנה לך גם דן מירון ארכני ונוצץ. זה המצב. איני יודע מי אשם בו, אף איני טוען שהללו כותבים את כל כתביהם ופועלים את כל מפעליהם אך ורק בעבור בצע כסף או מתוך תקווה לפרנסה, אני יודע שלא, אני רק מתאר את הדברים כהווייתם ואת פתיחת הדלתות הסיטונית שמתרחשת בכל פינה. וזה מבלי שהזכרנו את עניין סדנאות הכתיבה על תועמלני החובבנות המחויכים שמנהלים אותן (במיוחד הגופים הגדולים כמו 'הליקון', 'מקום לשירה', 'משיב הרוח', 'מנשר', 'אורית ואשכול' וכל החוגים האוניברסיטאיים ל"כתיבה יוצרת" – אך גם הסדנאות שקמות, בלי שמץ של בושה, בסלונו הפרטי, או בזוּמוֹ, של כל בעל־מחבר, קטן כגדול, מתחיל כוותיק), שאותן תיארתי ממש לאחרונה כפשע מאורגן, כעושק חסר רחמים וכהונאה – כי זה מה שהן. מסחטת כספים מאנשים תמימים, וגם מכמה שאינם תמימים כל כך (כלומר, כאלו שהבינו היטב את המסלול ואת העלויות ומוכנים לשלם בעד ההתקבלות המהירה למשפחת הספרות). אבל מסחטה nonetheless!

בקיצור, כדברי בלייק בלאוקואון שלו: "Where any view of money exists art cannot be carried on" – או בתרגום שבתאי: "בֶּצַע שברוח / גרוע מחרא / של חזירים".

אשוב אם כן לעניין המבקרים. אמנם כבר מניתי כמעט את כולם... בכל סרלואי, שכבר הזכרתי, כותבת סיקורות קצרות ב'מקור ראשון', כמותה גם ידידי המוכשר צור ארליך, ב'מקור ראשון', ב'השילוח' וברשתות החברתיות, 400-250 מילה, תקציר, ציטוט, מילה טובה (מעין גמילות חסדים לכל רבקה־פישביין־עמנואל־למיניה במקום ביקורת, כי "לא נעים" – מה ששוב, שוחק את פוזיציית המבקר, משמיד אותה), וזו תמיד מילה טובה (וכיוון שציינתי שניים מבני הציונות הדתית, אציין גם, מבלי להרחיב כאן, את אליעז כהן ושאר הדגנרטים המתפקרים של 'משיב הרוח' שגם עליהם ועל מתנ"סיותם המייאשת כל כך כבר כתבתי די. אַי, נחלשו עצבי...), וזהו, אקסטנציה של היח"צ. אלו לא מבקרים במובן המחייב של המילה. ובתחום הסיפורת המצב אינו בהכרח טוב יותר: עמרי הרצוג, שהוא מעין הירשפלד זוטא (והרי הירשפלד עצמו, ככל התרבותניקים שכמותו, רקוב עד היסוד [להוציא את בלוריתו המוצלחת]) מצליח כבר שנים לתפקד כמבקר מבלי לבקר, ואילו אריק גלסנר (גילוי נאות: הלה שיבח את ספרי 'פקח'), שהיה הבטחה גדולה לפני למעלה מעשור, התאיין למעשה לחלוטין כמבקר, ככל הנראה מתוך בחירה אישית אך גם בשל מעברו מכתיבת מסות רחבות ב'מעריב' וב'מקור ראשון' במהלך העשור הראשון של המאה, לכתיבת המלצות קצרות על פרוזה מתורגמת במדור הספרות של 'ידיעות' (שבימים אלו מדווחים כי העורכת שלו פוטרה, וכי המדור צומצם, וקמה בכייה גדולה בעולם הספרות והוחתמו עצומות, כי מה נעשה בלי רשימותיה הקצרצרות של ענת עינהר על ספרות מתורגמת ועל חבריה וחברותיה [ריטה קוגן], ומה נעשה בלי רשימות וראיונות העומק של החסיל המזמר יוני לבנה [חתן פרס ברנשטיין לביקורת ספרות!], ובלי אלי "האיש החזק בשירה העברית" הירש? איך נחיה בלי טבלת רבי המכר? ובלי מדור הספרים החדשים המודיע על צאתם באמצעות תמונה וחמש עשרה מילים?). בינתיים, הודיעו לאחרונה גם על הקמתם של שני כתבי עת חדשים שהבטיחו לעסוק בביקורת כמו שצריך! וזאת בעקבות ה"אלימות" (בין היתר, ואולי בעיקר, של כותב שורות אלה) שפשתה בשדה הביקורת בשנים האחרונות (כך מעידים מי שלא קראו, או כתבו, מימיהם ביקורת ספרות), כתבי עת שמבטיחים "להשיב לביקורת את כבודה" (כתב העת 'פנס' שייצא מטעם המחלקה לספרות בבן גוריון ו'מכון הקשרים' [ו'מכון הקשרים' = יגאל "רטקסס" שוורץ = שום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה] בעריכת חיים וייס ומוריה דיין) וכן להפוך את ביקורת הספרות "לאתר של עדינות" (כתב העת 'מעלה' בעריכת נועה שקרג'י [נשגב מבינתי כיצד מישהי שערכה ספר מסות על רוני סומק מבקשת לעסוק בביקורת!] עטרה בן חנן, גלעד מאירי, אביב פטר). נכון למועד כתיבת הדברים, 'פנס' טרם ראה אור** ואילו 'מעלה' כבר ראה אור, אך הביא עימו בעיקר חשכה ולימד שוב שמילים יפות כמו "עדינות" (המילה מופיעה 13[!] פעמים במניפסט הקצר, ברוך השגיאות והסטודנטיאלי להחריד של כתב העת), אינן אלא שם נרדף לחנופה, חובבנות, סדנתיות, עסקנות והעברת תרבות "הלייקים" מן הפייסבוק אל הביקורת: "מה שמוצג בשיר כשאיפה גרידא, מתממש הלכה למעשה בספר הנועז הזה." (כותב אריאל זינדר על חמוטל בר יוסף לאחר שהוא משווה אותה למשוררי יוון. את חמוטאלוס!); "כשקראתי את אוסף המסות היפה של עמליה כהנא־כרמון התפלאתי לראות כמה פעמים מופיעה בו המילה 'גדול'. בייחוד כשמדובר בספר קטן (X13.519 ס"מ, 150 עמודים)" (תובנה מבריקה של רות אשור); "ספר השירים החדש של מאיה ויינברג הוא כל כך יפה ושונה משני ספרי השירה הקודמים שלה, שאף הם יפים מאוד." (סיגל נאור פרלמן); "אוסיף ואעיר שרוב הכריכות בסדרת "בבל (עיון)" מעוצבות באופן דומה: תצלום (או איור) מכסה על השער (המושג הוא "פול בליד" – הדפסה מקצה לקצה), והכיתוב באותיות פרנק־ריהל לבנות או שחורות. הכריכות כולן תופסות את העין, אבל מכולן, לטעמי, כריכת הפואטיקה של החלל היא מושלמת." (כך, מורן שוב, שגם פותחת את מסתה בשאלה הגורלית והבוערת "במה אנחנו עוסקים כשאנחנו עוסקים בכריכה של ספר?"). בקיצור, הכל כל כך יפה, כל כך עדין וכה מושלם. אני מניח, שוב, בהתחשב בקשרים ובהקשרים, שהמצב ב'פנס' לא יהיה טוב יותר, כשם ש'במוסך' – עוד ריאקציה מקוונת וקלושה למוספי הספרות הקלושים – המצב אינו טוב יותר.

הנה אני גולש (נדמה לי) וסוטה מן הנושא (?), ולפיכך גם עומד בהבטחתי לכתוב באי־סדר מוחלט ולהקדיש את מרצי לזוטות בטלות. אך אף על פי כן ברצוני לייצר סגירה כלשהי לתמה הזו של ביקורת ותקשורת, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר להזכיר את עורך 'תרבות וספרות' הוותיק והפרוורטי בני ציפר ועורכת מוסף ספרים "המרשעת" ליסה פרץ. צמד אנשים שזוכים לתשומת לב לא ברורה מצד הקהילייה הספרותית, שמואשמים חדשות לבקרים בהשחתה, בדרדור, בצימאון לדם, ובשלל מעשי נבלה כאלה ואחרים. איני מבקש לסנגר לא על ציפר ולא על פרץ (שאגב, על כל הפופוליזם שלה, עדיפה בהרבה לדידי על אחדים מקודמיה בתפקיד, דווקא משום שאינה קשורה לספרות, דווקא משום שאינה שייכת לחונטה כזאת או אחרת – אין מה להתגעגע לנפוטיזם ה'הו!'הי של ימי בני מר), אלא פשוט להצביע על העובדה הפשוטה ששניהם עושים את עבודתם באופן מוצלח לעילא, כלומר, שניהם עיתונאים! תפקידם? – לדאוג שיקראו את העיתון, שידברו על העיתון. אין להם שום עניין ממשי בספרות (למרות שציפר, אני מוכרח להודות, הוא מתרגם פרוזה לא רע בכלל), אין להם שום אג'נדה סדורה מלבד הרצון לעורר עניין. ציפר (על פי אותו עיקרון שבשלו הוא תומך באופן בלתי מסויג בראש הממשלה – כמעין אצבע בעינו של המילייה התרבותי) יפרסם את כל מי שעשוי להרגיז (כל המוסף הזה הוא "הטרלה" אחת מתמשכת. כולל ברקוביץ'. דבר מזה אינו אמיתי): הנהי של חביבה פדיה לצד העיסה הבלולה הלעוסה של דן מירון, אגי משעול לצד רוני סומק. וזה פלא של ממש שהוא מצליח במשך כל כך הרבה שנים לעורר את חמתם ובתוך כך גם את עניינם של רבים כל כך באמצעות ארבעת העמודים שעומדים לרשותו, זה מעשה אמנות עיתונאי; ליסה פרץ תפרסם נאומים חוצבי להבות וחדורי אמונה של עבדכם הנאמן בגנות כל מה שמדיף ממגדר ומגזר, ובעמוד הסמוך, כאילו כלום, מאמרים של עדי קיסר ויוענה גונן. אנשים מזדעזעים מדבר שאיני יודע אפילו כיצד יש לכנותו: הספרות שבעיתונות? העיתונות הספרותית? לא ברור. מה שכן ברור הוא שדבריו של צ'סטרטון נכונים גם כאן: "העיתונים שבבעלות המיליונרים הם וולגריים ומטופשים משום שהמיליונרים הללו וולגריים ומטופשים". אי אפשר באמת לעסוק ברצינות המתבקשת בספרות בין מדור הרכילות למדור הכלכלה. הללו פשוט זולגים פנימה, ומדורי הספרות נעשים גם הם למדורי רכילות ולמדורי כלכלה. זו האמת. ועוד אמת מרה: זה מה שמעניין את הקהל – הקהל האלים כל כך וצמא הדם, חובב הסחי והחלאה (וגם אתם שפותחים את 'דחק' ומדלגים על מאות עמודי ספרות ורצים לראות על מי כתבו ביקורת) – הרבה יותר משספרות מעניינת אותו (יום אחד שאל אותי קולנוען כלשהו ברחוב מדוע איני כותב ביקורות חיוביות, הוא הסביר לי שזה יעשה לי טוב. מניתי באוזניו כמה מביקורתי החיוביות, הוא טען שלא שמע על אף אחת מהן). ולכן הם שבים פעם אחר פעם, כדי לקרוא ולהתעצבן. לכן הם נרעשים מכל שערורייה זוטא ומגיבים ומגבבים כבהתקף־זלילה (Feeding frenzy). ולכן גם עורכי המדורים, שתפקידם למכור עיתונים, ממלאים את מדורי הספרות (וכך נוהגות גם הוצאות הספרים) בסנסציות, בראיונות חושפניים ובוידויים, על אבות מתעללים (או שמא בנות שמתעללות בגופת האב – תלוי באיזה צד אתם), נשים אנוסות, נכים ונכות, גאים, טרנסג'נדרים, וגאים נכים עם אבות טרנסג'נדרים מתעללים, ושאר סיפורי חיים שיאפשרו, ככל שרק ניתן, הימנעות מן הספרות. אני, הזקן כל כך, זוכר כיצד לפני פחות משני עשורים אנשים עוד התווכחו פה – וגם אז בקושי, אך בכל זאת – על צורות ותכנים, על אופני חריזה, על אופני תרגום וכו'. אני זוכר שמישהו כמו מתי שמואלוף, עד לא מזמן, היה בדיחה משום שכל מה שעניין אותו זה מזרחיות. הימים הללו, שבעצמם היו לא מוצלחים במיוחד, נראים רחוקים כל כך. והקרב שהתחולל בין מי שזעקו על גבי כל מדשאה "הכל פוליטי" לבין מי שניסו לטעון שישנם עוד דברים בעולם החוויתי – הוכרע לגמרי לטובת הראשונים. אך המחיר כבד מאוד. אקטואליזציה מוחלטת של כל תחומי הרוח. לא מדובר בכך שהספרות היא אקט פוליטי, או שמשתקפים בה יחסי כוחות פוליטיים, הלוואי שזו הייתה המשמעות. אלא המצב שנוצר הוא מצב שבו הספרות עצמה, האמנות (ולמעשה הממשות העכשווית כולה), היא הפוליטיקה עצמה, כל כולה פלקט פוליטי אינסופי, רצף של תעמולות מתנגשות, שהולך ונעשה מגוחך מיום ליום. והנה כותרת ב'הארץ', מהיום: "מריקה ריינוולד, המתייחסת לעצמה מגדרית בגוף שלישי רבים, הם הזוכים הצעירים ביותר בפרס הבוקר הבינלאומי וההולנדי. מחאה ברשת טענה שאת גורמן צריכה לתרגם 'אמנית ספוקן וורד, אישה צעירה ושחורה' כמו אמנדה גורמן, ולא 'לבנים, א־בינאריים בלי ניסיון בספוקן וורד'". יכולותיו של המתרגם, או המשורר (או כפי שבני דורי רפי השכל האינפנטיליים [וגם בני דורות אחרים חסרי חוט שדרה שמישירים קו] המשועבדים לחוקי ה-Virtue signalling כותבים זאת כיום במרחב הציבורי: "המתרגמ.ת, או המשורר.ת או המתרגמותים והמשוררותים וכו' וכו'), כבר לא משנות דבר, גם התוצאה הסופית לא חשובה. כלום לא חשוב מלבד הפוליטי. הכל מועלה לו קורבן, כל הספרות כולה. וכמו באיזו כת, גם אין דבר נעלה יותר מלהיות אתה בעצמך קורבן – לא זה שמועלה למולך, אלא זה שנסגד כמולך עצמו – הכל רוצים לקחת חלק בקורבניות. להזדהות ולהפוך לקורבן – מבלי להקריב דבר כמובן, רק את הספרות. כתבתי ודיברתי כבר כל כך הרבה על כך שהספרות נעשתה לתרפיה, אולי אפילו למעין מפגש של Alcoholics Anonymous: שלום, שמי שמואל, נפלתי קורבן לתרמית מינית ברשת. שלום שמואל. אנחנו אוהבים אותך שמואל. שלום שמי לורן. הייתי חשפנית. שלום לורן, אנחנו אוהבים אותך לורן. וכו' וכו' וכו'. זה כבר הפך לריטואל, כל הבא בשערי הספרות פורש מחצלת ועליה צרותיו. צרות במקום יצירות. הדיון על המלאכה עצמה, הדיון הפואטי, הדיון האסתטי, הללו איבדו כל לגיטימציה במציאות בה מתרגם לבן אינו יכול לתרגם אדם שחור, בה גבר אינו יכול לבקר טקסט של אישה (ובאמת ש"אחוות הנשים" בספרותנו – על הלוחמנות הריקה, הדוגמטיות, הכניסה הוולונטרית "לגטו הכתיבה הנשית", הנמכת הרף האסתטי לגובה הוואגינה, ההזדהות האוטומטית, הפיכתן של טראומות מיניות [ממשיות או מדומות] לסמל סטאטוס ולמטבע עובר לסוחר – והטפשֶת המדבקת הנלווית לה מחייבת [ואולי לא מחייבת, למה לטרוח בכלל? הרי זה פשוט יסתיים בצרמוניה צורמנית ובזעקות "מיזוגיניה!"] מסה בפני עצמה).

ושוב, מה עוד? לאן ממשיכים מכאן? אגודת הסופרים? צביקה ניר? באמת? עד לשם נרד? עד לפוליטיקאי ועו"ד שהיה לח"כ אשר החל את פועלו הספרותי ב-2012 (עוד מקרה שבו הספרות אינה אלא תחביב לגיל הפנסיה. ודאי תאמרו, תחביב לא מזיק, אלא שהוא מזיק מאוד לספרות עצמה!), נבחר ליו"ר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל ב-2015, ופרסם חמישה ספרים עד 2019, והוא חייכן וחלקלק (אף יותר מן האחים חקק) ואמביציוזי ועומד בראשו של גוף מיותר לגמרי. אבל אגודת הסופרים היא באמת מורסה ישנה שכבר למדנו לחיות איתה, זה פשוט מדהים כל פעם מחדש שהיא עדיין כאן (כמו ברכה רוזנפלד. תמיד יש ברכה רוזנפלד!). אני יכול גם לדבר על הפרסים. עשיתי את זה לא פעם. זה עניין נוסף (עניין של זרם תודעה, הזכרתי את צביקה ניר ומיד נזכרתי בשחיתות שיש [גם] בפרסים). חברים מעניקים פרסים לחברים. ולחברות. זה כבר עניין שבשגרה, אפילו לא עושים מאמץ להסתיר. פשוט פוטרים ופותרים את כל העניין ב"אנחנו ארץ קטנה... כולם מכירים את כולם", אבל פרופ' ניצה בן דב כלת פרס ישראל הטרייה לחקר הספרות קיבלה את הפרס מידי שלוש שופטות – כולן חברותיה (שאחת מהן "התחרטה" ורצה לתקשורת כשכבר היה מאוחר מדי, במקום לעשות זאת בזמן אמת) ועמיתותיה לחוג ואת יצירתה של אחת מהן היא אפילו חוקרת! ואם עד היום פרופ' ניצה בן דב היתה חוקרת של יצירת יהודית רותם, הרי שיהודית רותם דאגה לכך שמעתה תחקור את יצירתה כלת פרס ישראל לחקר הספרות, היא פרופ' ניצה בן דב. הווי אומר: כל הצדדים מרוויחים. ואם כך מתנהל פרס ישראל, אתם יכולים לשער מה מתרחש בשאר הפרשות הפרסים.

אני בטוח שאני מפספס המון דברים. כמו שכתבתי בהתחלה, שפע המהלומות פשוט מסחרר אותי. לספרות העברית אין שום סיכוי להיחלץ, להרים את הראש, כלום. הגוף כולו מנוקב ואכול – ורק זנבות ריריים מתפתלים ומציצים מכל החורים. והכל כל כך רקוב. אחד הדברים שהדהימו אותי ושהתחלתי להבחין בו אחרי שבגרתי מעט ורכשתי מעט דעת, הוא שהרבה מאוד "דמויות מפתח", אנשים שנהנים מדימוי יוקרתי ושמאיישים משרות בכירות בגופים ספרותיים שונים ובאקדמיה פשוט לא יודעים כלום. כלומר, אין להם מושג. הכל מבוסס כאן על העמדת פנים. שנים שהם מעמידים פנים ומאחזים עיניים. דמויות ותיקות ודמויות צעירות. מהנהנים ומהמהמים בחשיבות עצמית מעושה מול קהל שמהנהן בחזרה. אבל אני מניח לזה, כי יהיה עלי להדגים ופתאום נכמרו רחמי. אבל תסמכו עלי, איש אינו מומחה כאן לכלום וכמעט כולם שרלטנים. אספר לכם במקום זה על עניין אחר, עניין הקהילה המדומיינת, שהוא עניין רציני למדי, מעין סוג של חולי ויראלי (במובן האינטרנטי של המילה) ערמומי המביא לטשטוש המחיצות בין אנשים ולאובדן כל קנה מידה ביקורתי באמצעות פמיליאריות מדומה הנוצרת עם התרגלותה של העין. אפשט את הדברים ואדגים: פעם היה כאן כתב עת בשם 'הו!'. לכתב העת 'הו!' היתה זהות מסוימת, היה קו (שאפשר לבקר או לאהוב). עורכו של כתב העת 'הו!' החל לעשות נפשות לכתב העת 'הו!' ברשתות החברתיות, עשיית הנפשות צלחה מאוד־מאוד ורבו המברכים והמגיבים, והחֶנֶף עלה על גדותיו והסכר נפרץ. המגיבים לכתב עת 'הו!' החלו זולגים לתוכו (ולא נעים ["לא נעים" הוא מושג מפתח בימינו] לומר "לא" למי שמברך אותך או מנחם אותך או מזדעזע איתך על בסיס יומי ברשת החברתית), הקהל פרץ למגרש והחל משחק בכדור. אלא שלא נותר דבר מן המשחק המוכר, כלומר, מזהותו של כתב העת. מה לשלומי חתוכה, נוית בראל, זאב סמילנסקי, יערה שחורי, שמואל מוניץ (ועוד כל מני דתיי ודתיות מחמד), שגיא אלנקווה ואחרים ולכתב העת 'הו!'? (שפשוט הפסיק להיות כתב עת והפך למעין אסופה־תקופתית או אוטובוס עמוס אופורטוניסטים). והדבר הגיע לשיא חדש ובלתי נסבל כאשר בכרך האחרון ערב רב של "חברים" ובני תשחורת, וכל מי שצבר איזושהי פופולאריות במעגל הפייסבוקי הנלוז הלזה, הוזמן לדווח לקורא העברי "מהי ספרות"!. עשרות אנשים, יוצרים זוטרים שלא כתבו דבר בעל ערך, לצד זאטוטים שעוד לא חיברו שלוש שורות זו לזו, לצד אקדמאים סוג ג', מספרים לעולם "מהי ספרות"! וזה חבל, כי 'הו!', חרף הסלידה שלי מן הקו שלו – ומשירתו של העורך – היה מפעל מבורך וחשוב. ולא עוד. עניין הקהילה הקהילתנית המדומה מרחיק כמובן לכת הרבה מעבר לתחומיו של כתב העת 'הו!'. 'הו!' הוא רק נפגע אחד ועקיף של התופעה, עובר אורח תמים למחצה בתאונת הדרכים הזו של הרוח שבמסגרתה אנשים נתנוונו לגמרי במעין בכחנליה פרועה של חיבובים וליטופים וליקוקים ו"בייחדנסיות". מאות שירים מועלים מדי יום לרשתות החברתיות, וזוכים לאלפי תגובות משבחות. והכל, כמו בכתב העת החדש לביקורת 'מעלה', פשוט "נפלא", "מרגש כל כך", "מרטיט", "חזק", "מטלטל", "נפלא, מרגש, חזק ומטלטל", "ואוו", "זה את כתבת?" וכו'. כל דודה מלכה, כל טרמח מלך. הביטו, שורו וראו: הנה שיר שלי, והנה על ידו, גם תמונה מעצימה שלי בעירום חלקי. הנה שיר שלי, ועל ידו – תמונת ילדי המתוק. הנה אני, שוכב במיטה בבית החולים, מחובר לצינוריות, צילמתי את עצמי, והנה גם שיר שלי. וכך מדי יום ביומו. בלי סוף. במאות וברבבות. אין קיר ללא שיר והגבולות כבר אינם מחזיקים מעמד (ממש כשם שקודם לכן קרסו גם הגבולות בין הספרות לאקדמיה והחוקרים נעשו לסופרים שחוקרים את מחקרם שנכתב כיצירה). אין עוד גבולות. אין יותר "כותב תמים ולא מזיק", לטקסט אין שום משמעות וכל ההתקדמות נעשתה תלוית אמביציה (מישהי, לא חשוב שמה – נקרא לה לצורך העניין ד"ר רחלי אברהם איתן – שלחה לי לא מזמן את ספרה, פעמיים, בהפרש של שבועיים, פעמיים עם הקדשות בנוסח: "הו יהודה הנפלא... כמה אני מעריכה את הביקורות שלך... בבקשה תכתוב עלי, ספר שירי עוסק בקורונה וגם ביחסים שבין מזרחים לאשכנזים". שזה, כידוע, תחום שאני מאוד מעריך ואוהד וכול מי שמעריך את כתיבתי הביקורתית ודאי יודע זאת... אחרי ימים אחדים גם צרפה במייל הזמנה לערב משותף שלה ושל רוני סומק. מה שאני מנסה לומר הוא שאין עוד בושה בעולם. אנשים באמת לא רואים ממטר. וזו האלימות האמיתית. הדורסנות הזו. ורחלי אברהם היא רק אחת מני רבים ורבות מאוד חסרי בושה. עוד מהדהדות בראשי מילותיו של טוביה ריבנר ז"ל: "תכתוב עלי יהודה, אפילו משהו רע"). בקיצור, הדמוקרטיזציה של המרחב הטקסטואלי פשוט חירבה את המרחב (אני נזכר בחיוך כמה תמים הייתי, כמה לא הבנתי עד לאן כל זה ידרדר, כשהאשמתי את כתב העת 'מעין' בכך שכולו בנוי על החברותא ושמספר המשתתפים הרב בהשקותיו אינו אלא פועל יוצא של מספר המשתתפים הרב בכתב העת [אגב, יורשו הנוכחי הוא כתב העת 'הבא להבא' של רעי הוותיק עודד כרמלי – אותה הלֵצות הפסוודו־בוהמית העורגת לשנות השישים העליזות, אותה צרות אופקים ספרותית, רק עם טוויסט רטרו־פוטוריסטי, כלומר מודרניסטי באספירציה אך פוסט־מודרני בפועל, ומגלומניה סימפטית נטולת מודעות עצמית בנוסח מארינטי... אלא שכבר עברו יותר ממאה שנה]). רציתם תנועה כפולה – קיבלתם: ככל שהמרחב התרחב כך נעשה צפוף יותר, כך המרחב התכווץ. אם יש מקום לכולם אז אין מקום לאיש. היד הכותבת איננה היד שמדפדפת בספרים. איש אינו קורא איש. יש רק צמא אינסופי לפרסם (פסגת השאיפות: אייטם עם אותיות מרחפות באוויר אצל קובי מידן! [אותו קובי מידן שמפרסם קנטטות ב'הו!']), בולמוס מטורף לכתוב. ולנקד! כמה אנחנו אוהבים לנקד! איש מאיתנו כמעט לא יודע לנקד. אבל אנחנו רצים לנקדן האוטומטי ומנקדים כל דבר. ומעלים אותו לרשת מנוקד. כמו בספרים.

"Pens are too light / Take a chisel to write" כתב בנטינג הגדול. ואם העטים יותר מדי קלים ויש לכתוב באיזמלים, אז מה נאמר על המקלדת, שאפילו לא צריך להרימה? על מסכי המגע, שדי בלטיפה קלה כדי ליצור בהם מילה כתובה? איך מונעים את השיר הבא? איך עוצרים את האינפלציה המטורפת של המטבע הפואטי? אין לי מושג. אני אובד עצות (והנה מכתם של ט. קוטַרבּינסקי בתרגום חצי־צולע של בנימין טנא: "חכם מרבה לקרוא בטרם עט יֹאחז. / פייטן – כלום הוא קורא? לקריאה הוא בז. / כותב הוא כל דבר שקולמוסו פלט. / קורא? את שכתב / ורק זאת בלבד."). אני כותב מתוך היסטריה. הציפרלקס לא עוזר. אני הולך ברחוב ומוצא ספרים, כל יום – ומאז הקורונה פי שניים – קלאסיקות. בכל מקום. פסטרנק, ויזלטיר, אבן עזרא, פעמיים בשבוע אחד את 'ספר האגדה', שקית ובתוכה כמעט כל סדרת 'טעמים'!, שני תרגומים שונים של 'המשפט' לקפקא באותו רחוב (ג'ורג' אליוט, ת"א), אחד בתחילתו והשני בסופו, שירה, פרוזה, עיון. הכל. לספרים כבר אין שום ערך. הם בקושי מוצר. חבר ביקש למכור רומן של אפלפלד עם הקדשה אישית לחנות יד־שנייה והציעו לו 12 ש"ח. ובלה בלה בלה... רשתות הספרים ובלה בלה בלה... בעלות צולבת. וסטימצקי, ג. יפית, ומוכרים פאזלים ומשחקים במקום ספרים וכו'. שמענו הכל. זה בכלל לא משנה. אין מי שיקרא ספרות. הספרות לא מעניינת אף אחד. רק לכתוב, העיקר לכתוב, זה מה שרוצים כולם. לכתוב בלי לקרוא (ברדיו מתנגנת פרסומת ל'אופיר ביכורים': "הפכנו עשרות אנשים לסופרים ומשוררים שספריהם בחנויות! לפגישת ייעוץ ללא תשלום חייג..."). אפילו תרגומי מופת – ואני מדבר כבעל הוצאת ספרים קטנה – חוזרים במאות מחברת ההפצה כי אין דורש ואין חפץ בספרים בארץ ישראל (לא שבחו"ל המצב טוב יותר, אין סיבה להיות פרובינציאלים. המשבר הוא גלובאלי לגמרי וכולם סובלים מאותן הצרות. אין שום "סצנה" בניו־יורק, פריז, לונדון, ברלין וכו'. הכל אותו חרא. מהגרים ולהט"בים דקורטיביים, אקדמיה, סדנאות, פוליטיקה, תעמולה וכו'). המודל הכלכלי היחיד כיום בספרות הוא שהיוצר משלם להוצאה כסף וההוצאה מרוויחה כסף מן היוצר. או זה או קרנות (שגם אותן – שחיות בסרט ובניתוק מוחלט ומתנות את תמיכתן בהדפסת אלף עותקים לפחות מכל ספר שירה – כל מו"ל נאלץ לרמות). אין עוד אופציה (אלא אם אתה גרוסמן, או אלא אם אתם הוצאה כמו 'אפיק' – שמאחוריה ניצב אדם עשיר ונכלולי עם יומרות ספרותיות כיפתח אלוני [שמיד שוכר לו את דן מירון]). אפילו מו"לים עצמאיים וחרוצים – שמתרוצצים עד בתי הקוראים ושעובדים בקונסיגנציה עם חנויות עצמאיות – כמו 'נהר' של ראובן מירן (שמוציא דברים קטנים ונאים), כמו 'תשע נשמות' של הפופוליסט אוריאל "לא כותבים עלינו מספיק – והספרות העברית כולה אינה משתווה לפתקים שמשרבט בעל מכולת שתום־עין בפאתי בואנוס איירס" קון (שמוציא דברים קטנים ובדרך כלל, לא תמיד, כאילו־איכותיים) ו'לוקוס' של שירה חפר (שמוציאה כל מני דברים) לא באמת מרוויחים משהו וספק רב אם הם מכסים (בניקוי הקרנות כמובן) את ההוצאות – אני מניח, ובמידה רבה של וודאות, שלא. ובכן, על מה עוד אלין שלא הלנתי? אינני יודע. אינני יודע. באמת, ייתכן שכמאמר זך היקר כל כך ז"ל "עוד לא אמרתי הכל / ועוד יש לי מה לומר" (ובאמת לא אמרתי כאן מילה על ניסים קלדרון או על ארז שוויצר ועל עוד אינספור דמויות שמעוררות בי בחילה וגועל, אבל נדמה לי שכבר הבנתם את הקטע) או שמא כמאמר המשורר הגולה־מוגלה רצ"א: "ראיתי הכל / עוד לא ראיתי דבר".

 

אני עורך ומוציא לאור את כתב העת 'דחק' כבר עשור, היו לי שאיפות גדולות כשהתחלתי. היו, וישנם, לכתב העת כמה וכמה הישגים לא מבוטלים, ואף על פי כן, לצד הצלחות מקומיות כאלה ואחרות, ברור לגמרי שהמטרות שהוצבו בתחילת הדרך הושגו אך ורק בחלקן, ואף החלק הזעיר שהושג, הושג אף הוא אך ורק באופן חלקי, והעבודה עוד מרובה ותקווה אין, ואנוכי מאוד־מאוד לבדי "ואין מקום תהי לו בו נפישה" (גם אם בכתב העת שבעריכתי ישנם כמה וכמה משתתפים נפלאים שאני אוהב מאוד) כי את "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור". הרוח והאור. רוח הנאורות, הסבתא־רבתא של כל מה שמזויף ומחויך, של כל ה"לא נעים" מכל אחד, ו"לא נורא" ו"לא אכפת" משום דבר, העיקר הזרועות הפתוחות, המקבלות, המעניקות את חיבוקן הפלורליסטי השובר את המפרקת. את מפרקתה של הספרות. כמה שנאתי את האור. כמה מעוור ומזהם האור הזה את הרוחצים בו.

 

 

-     -     -     -     -

* שהודעה על צאת ספרו נחתה אצלי במייל לאחרונה והותירה אותי חסר מילים. כאילו מישהו לקח את כל הקלישאות החבוטות ביותר – אבל ממש, את כולן, לא פסח על אחת – טחן אותן בבלנדר, האכיל את החתול המשולבק שלו, המתין שהחתול ישלשל ואז חיבר את הכל יחדיו מחדש באופן המביך ביותר שניתן להעלות על הדעת:

"לא אראה לך": על קריסת המספר בספרות היהודית המודרנית. "לא אראה לך" הוא ניסיון נועז לטעת קריאה תרבותית בקריאת הספרות היהודית במאה העשרים. מבעד ליצירה הקאנונית של קפקא, עגנון ופאול צלאן, וכן קריאה בשירה ישראלית מזרחית ובשירה עכשווית, הספר כורך את תורת הספרות והקריאה הפרשנית בניסיונות התרבותיים המהותיים למאה העשרים, בין האנטישמיות לפוסט־קולוניאליזם. בספרו האחרון הציג ההיסטוריון דומיניק לה קפרה את האופן שבו קול המספר ברומן של המאה התשע־עשרה והעשרים הגיע לקריסה המשקפת את הניסיון הטראומטי המודרני. הספר בוחן כיצד שני המספרים היהודים הגדולים במאה העשרים, קפקא ועגנון, התמודדו ברומנים המאוחרים שלהם (שפורסמו לאחר מותם) – "הטירה" (1926) ו"שירה" (1971) – עם הניסיון היהודי הפוליטי של החצי הראשון של המאה העשרים: כיצד קול המספר שלהם אינו מאפשר את ייצוג האדם וקורס להשתברויות של קולות שונים ומפוררים, המפגינים עדות לקטסטרופה ואף לפעמים, עדות להעדר עצמו. בלב הספר קריאה תרבותית וביקורתית, קווירית ומזרחית, בסיפורת של גדול המספרים בלשון העברית, ש"י עגנון, ובייחוד בשתיים מהתמודדויותיו המובהקות עם היישוב היהודי הלאומי בארץ ישראל, ברומנים "תמול שלשום" (1945) ו"שירה". שאלותיו התיאורטיות של החיבור, העוסקות בכינון האדם הריבוני באמצעות הלשון דווקא מתוך ניסיונו הטראומטי (העדותי), מאפשרות לו לדון גם במדיום השירה ובספרות השואה מבעד לעבודתם של שני משוררים יהודים שאינם חולקים מגדר, דור או מוצא אתני – פאול צלאן והמשוררת הישראלית ילידת בגדד אמירה הס. שאלת העדות לשואה ועמדתו של העד מאפשרת כך דיון על הפרפורמנס שבמעשה העדות, פרפורמנס המורה גם על ניכוס זהויות והפוליטיקה שלהן. לבסוף מוצע דיון בשירה ישראלית עכשווית של המשורר אלמוג בהר כניסיון אתני מאוחר לחזור לעמדה הומניסטית.

אבל אני יכול להמשיך ולקשקש עד מחר (הרי גם ככה לרוב הקוראים אין שמץ של מושג מה אני רוצה או מה מעוות כאן באורח מחריד), בן יהודה השרלטן־המשומד־התורן עוד יהיה פרופסור ויעמיד תלמידים נבובים ודוגמטיים, בדיוק כמו שגלילי שחר נעשה כזה. זה דור העתיד. זה דור ההווה. זה מה שרואה אור כיום רח"ל ב'מאגנס'! (אוי 'מאגנס' יקירתי!) אין מה לעשות, אפשר לצחוק או לבכות נוכח עוד "ניסיון נועז" שמערב את קפקא, עגנון, צלאן, קוויריות ומזרחיות, אך מצד הביקורת כבר אין מה לומר, אין לביקורת כלים להתמודד עם 'כמו־טקסט'. רק לזהות את הדבר המעיד על עצמו ולהמשיך הלאה.

** עדכון שלא הופיע במהדורה המודפסת: בינתיים 'פנס' כבר ראה אור – וצדקתי לגמרי.